"אמא של הים"- דונטלה די פייטרנטוניו, מאיטלקית- יערית טאובר, כנרת, זמורה, ביתן- מוציאים לאור בע"מ
"….בגיל שלוש עשרה לא הכרתי את אימי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה
עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים.
על המישורת קיבל את פני ריח טיגון טרי והמתנה.
הדלת סירבה להיפתח,
מישהו טלטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול.
….
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה
עם צמות רפויות בנות כמה ימים.
זאת הייתה אחותי,
אבל מעולם לא ראיתי אותה…"
כל אחד קיבל את המתנה היפה ביותר מהיקום,
את הפוטנציאל לצמוח.
הרי אלברט אינשטיין העיד על עצמו,
"זה לא שאני כל כך חכם… אני פשוט מתמיד".
האם הצלחה וחכמה הן מולדות או נרכשות?
אם חכמה היא תכונה גנטית,
אז איך יתכן כי במשפחה אחת יש ילד חכם מאד וילד אחר…פחות?!
ואולי בכלל, התמדה, אימון וסביבה תומכת,
הם הכלים להשגת תוצאה יוצאת דופן?!
שערו בנפשכם,
נערה בת שלוש עשרה שהייתה מאושרת רוב הזמן,
נשלחת על ידי אלה שקראה להם עד כה 'אמא' ו'אבא',
לבית אחר…
פתאום הם מבהירים לה כי הם אינם הוריה
בלי שום הסבר מיוחד חוץ מ…
'אנחנו לא יכולים להחזיק אותך יותר'..
ממש 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.
מדובר בספר מדהים,
שתפס אותי מהשנייה הראשונה.
ספר בו הרגש תפס מקום מרכזי.
ספר בו תהיתי לא מעט,
כיצד בעולם בו אנשים מייחלים לילדים,
עושים הכל כדי להיות הורים….
אחרים נוהגים בהם כלאחר יד,
תוך עוני מחפיר והזנחה פיזית ונפשית פושעת.
זהו סיפור מטלטל על ילדה מדהימה,
שמאבדת את הכל, בין לילה…
וצריכה להתחיל את הכל…
מהתחלה…בלי תנאים בכלל…
ועל מבוגר אחד שהאמין בה, למרות הכל…
בגיל 13 היא מגיעה לראשונה לביתם של ההורים שהולידו אותה…
היא בכלל לא הייתה מודעת כי זהו מעמדה.
עד אז היו לה חיים נוחים.
שנים היא הייתה בת יחידה, מפונקת ומחונכת..
האישה שילדה אותה אפילו לא קמה מהכיסא כשהיא נכנסה לראשונה…
היא רק הנידה את ראשה ואמרה,
"הגעת.."
ואם נדמה לכם שהיא קיבלה אחר כך חום ואהבה…
אתם כל כך טועים.
היא מגיעה לבית עם הרבה ילדים
כשהיא פוגשת לראשונה את אחותה,
זו אמרה לה,
"…היא דיברה על זה כמה פעמים,
שיש לי אחות גדולה,
אבל אנ'לא מאמינה לה יותר מידי, לזאתי…"
אין שם חום ואהבה
היא קוראת להם 'האבא', 'האישה שילדה אותי'.
היא מגיעה לחיי עוני בהם דרשו ממנה ומאחיה לעבוד ולעזור בבית.
היא מעולם לא ידעה רעב לפני.
היא הפכה לנבדלת, בודדה.
הם קראו לה 'ההיא מהעיירה', 'המחוזרת'...
היא דיברה 'בשפה אחרת',
לא ידעה למי היא שייכת.
היא רצתה לחזור בחזרה,
התחננה ל'דוד' שהביא אותה,
זו שגדלה איתו, שחשבה שהוא אביה,
הסבירה לו שאימה הראשונה חולה וזקוקה לה, לעזרה.
אפילו חשבה שעשתה טעות והייתה מוכנה לתקן אותה.
אבל הוא הבהיר לה שהם לא יכולים להחזיק אותה יותר…
שתפסיק עם ההצגות..
ותישאר…
כשהמשיכה להתנגד,
הוא כעס…אחז בזרועה ומשך אותה החוצה.
היא נזרקת ממכוניתו
ונשארת על האספלט, בכיכר הקטנה.
שם נשארו רק סימני הגלגלים, היא וריח של גומי שרוף באוויר…
שתי המשפחות חילקו את החיים שלה במילים,
בלי הסכמים ברורים,
בלי לשאול איזה מחיר יהיה עליה לשלם בגלל העמימות שלהם.
היא נאלצה לחלוק מיטה ואת האוכל המועט.
היא ישנה במיטתה של אדריאנה אחותה 'ראש זנב'.
אחותה 'פיספסה' כל לילה והיא…נאלצה להתרגל לכך,
עד כי היו ימים שהתגעגעה לתחושת החמימות הזו…
אם זה לא מספיק קשוח לדעתכם,
אז דעו שהיא נאלצה להתמודד עם אחיה הגדול בן השמונה עשרה,
שלא רק שהתייחס אליה כאישה בוגרת…גם התעלם מהעובדה כי היא אחותו…
היא ניסתה למשוך את תשומת ליבה של האישה שילדה אותה….
היא אף פעם לא הצליחה לקרוא לה 'אמא'
היא חייה בכאב, יאוש וניכור איומים.
האמא הייתה קוראת לה 'זאתי',
האחים ביקשו שיחזירו אותה להיכן שהביאו אותה משם,
למעט בת בריתה אדריאנה ו..
האח הגדול ו'ינצ'יצ'ו.
כדי להירגע היא הייתה נזכרת בחייה הקודמים…
בים שהיה קרוב לבית
שהייתה בטוחה שהוא ביתה מאז שהייתה קטנה ועד שהובאה אל הבית האיום.
היא תכננה לברוח,
להתחבא…להיעלם…
עד שהוריה האמיתיים לא ירצו בה יותר.
היא כותבת לאימה האחרת, האמא של הים, מכתבים,
מספרת לה שהיא ישנה במיטה אחת עם אחותה…
האמא לא עונה אך שולחת לה מיטת קומתיים בשביל הבנות…
האם החומריות מספיקה?!
היא סובלת מביעותיי לילה
ובתמורה,
האחים רדו בה בגלל זה
והאישה שילדה אותה אמרה לה,
"בסוף כולם מתרגלים, רק תפסיקי לצעוק בלילות"…
היא בפירוש נדחקה החוצה מחייה הקודמים.
היא הייתה יתומה משתי אמהות חיות.
האחת שמסרה אותה בינקותה
והאחרת שהחזירה אותה כשהייתה בת שלוש עשרה.
היא הייתה בת להורות כוזבות, דוממות ורחוקות.
אסיים בציטוט שהתחברתי אליו במיוחד,
"גורל זו מילה של זקנים,
את לא יכולה להאמין בזה בגיל ארבע עשרה.
ואם את מאמינה,
את חייבת לשנות אותו.
זה נכון שאת לא כמו האחרים,
לאף אחד אין את הכוח שלך.
אחרי כל מה שקרה את עומדת על הרגליים,
נקייה, מסודרת, עם ממוצע שמונה בסמסטר הראשון.
אנחנו מעריצים אותך"
ואני אוסיף,
גם אני
ממליצה בחום
יפעת ארניה
"במובן מסויים, עד היום נותרתי נטועה באותו קיץ ילדותי,
ונשמתי הוסיפה לחוג ולפרפר סביבו ללא הרף,
כמו חרק סביב נורה מסנוורת"
(אלזה מורנטה, כזב וכישוף)