טרילוגיית נעולה – לורלין פייג'
נעולה עליך, נמצאת בך ולעד איתך.
החלטתי לכתוב סקירה לשלושת הספרים כי קראתי אותם אחד אחרי השני,
אז קחו בחשבון שיש לי כמה דברים לכתוב לכם.
"אולי לשכור הוא לא המונח הנכון. אני רוצה לשלם לך כדי שתעזרי לי לפתור בעיה. אני מאמין שאת מושלמת לתפקיד."
(ציטוט מהספר הראשון – נעולה עליך)
אליינה/ לייני –
ניסיתי לחשוב כדמותה של לייני.
איזה בחורה רווקה לא הייתה נופלת בקסמיו של העשיר והחתיך?
יש משהו בדמות של אליינה בספר הראשון שהצליח לגרום לי לחייך.
תקראו לזה סיפור סינדרלה או איך שבא לכן,
אך יכולתי לעצום את העיניים ולדמיין את אליינה בשמלה נפוחה בצבע תכלת וסרט לשיער דומה.
הדבר היחיד לו חיכיתי זה שתתפוצץ לה הבועה והיא תגלה שלכל אגדה יש סוף, או אולי התחלה?!
כשלייני פוגשת את הדסון לראשונה היא בטוחה שהוא עוד אחד מבלייני המועדון בו היא עובדת בשנים האחרונות.
גבר חסון עטוף בחליפה ומקרין מה שאף אחד מבלייני המועדון לא מקרין לה.
גם לא דיויד, החבר הטוב ביותר שלה.
אם יש משהו שכן אהבתי בה, זה העבודה שהיא לא מפחדת מעבודה קשה ונותנת את כל כולה.
"לא הגיע הזמן שתתחילי לעבוד בעבודה יותר נורמלית? משהו כזה מתשע עד חמש?"
"אני עובדת מתשע עד חמש. רק לא אותם תשע עד חמש כמוך."
(ציטוט מהספר הראשון – נעולה עליך)
הכאב בו איבדה אליינה את הוריה בגיל כה צעיר הרס והכאיב לי.
כי אישית אני יודעת כמה זה קשה לאבד הורים, ולא משנה בכלל באיזה גיל אתה.
כל מה שלייני רצתה, זה בסך הכול אהבה.
אך היא לא תיארה לעצמה שהאהבה שלה יכולה להיות קצת מסוכנת.
מסוכנת עד רמה כזאת שהיא יכולה להפיל אותה, לרמוס אותה ולרסק אותה עד אפר.
"כן, אנחנו לא מטורפים או סוציופתים או אנשים איומים. רק רצינו שיאהבו אותנו."
(ציטוט מהספר השני – נמצאת בך)
הדסון –
הדסון כבש את לייני מהשנייה הראשונה, ובנינו גם אותי.
איך לא בעצם?
הוא כל מה שאנחנו רוצות אבל לא יכולות להשיג.
הוא עשיר, חתיך, מטורף, קנאי, אוהב בצורה מיוחדת אך כמו רוב הגברים הספרותיים שלנו הוא מחביא סוד.
למרות שניסיתי לנחש לאורך כל הספר, לא הצלחתי לגלות את ה"סוד" שהדסון וכשגיליתי אותו אז הוא בהחלט השאיר אותי המומה.
בעיקר כי לא ציפיתי. לא ממנו בכל אופן.
"ובבקשה, אל תשתמשי באבא שלי כדי להתקרב אליי. הוא לא הדרך אל הלב שלי."
"מהי הדרך אל הלב שלך?"
הוא הרים את סנטרי באצבע אחת כדי שאביט בעיניו. "את לא יודעת? את זאת שסללת אותה."
(ציטוט מתוך הספר השלישי – לעד איתך)
לא נשכח את דמויות המשנה שהיו חלק בלתי נפרד מהספר הזה.
רובם גמרו לי לכעוס ולהתעצבן, אך אחת ויחידה בהחלט קיבלה מקום עמוק בלבי.
ליסל. חברתה הטובה של אליינה.
כן, כזאת חברה הייתי רוצה לעצמי.
לסיכום….
את הספר הראשון ממש אהבתי, השני התיש אותי והשלישי העלה לי חיוך.
בספר הראשון הכרתי את הדמויות והתאהבתי בהם.
בספר השני, מצאתי את עצמי די מותשת, הרגשתי שאני צריכה להסתובב בלי הפסקה אחר הדמויות.
הרגשתי שאני קופצת מוויכוח לוויכוח בשניות ולרגעים רציתי רק שקט.
רק בספר השלישי יכולתי להרגיש את רוח הלחימה שאליינה דאגה להסתיר בספרים הקודמים.
היא שלפה ציפורניים ונלחמה.
כן, הזוג הזה בהחלט עבר מסע ארוך ומפרך בפניי עצמו אך גם דאג שאני בעצמי אעבור מסע כזה.
לאורך כל הספרים הרגשתי כאילו אליינה מחפשת שירחמו על הבעיה שלה ויחשבו כמה היא לא בסדר.
אני מבינה שלסביבה קשה לקבל מישהו שהוא אחר… שונה… אבל בחלק מהפעמים רציתי שהיא תסתכל על עצמה, תרים את הראשון ותגיד לעצמה שהיא נלחמת. על עצמה.
אך למרות הקושי שלה לעשות את זה , היה מי שיעשה את זה בשבילה.
מה שכן אכזב אותי בספר היה סצנות הסקס, שיהיו בכמות מסחריות.
אם היו מורידים חצי מהם, הם יכלו למלא ספר שלם לבד.
שלא תטעו, נהניתי לקרוא את הטרילוגיה, היא חמודה ומעבירה את הזמן בכיף.
עד אז,
נתראה בספר הבא.